אגי משעול ((נולדה ב-20 באוקטובר 1946) היא משוררת ישראלית.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על אגי משעול:
אגי משעול נולדה בשם אגנס (אגי) פריד בטרנסילבניה שברומניה להורים יהודים דוברי הונגרית, ניצולי שואה. "ב־2003, כשיצא מבחר השירים שלי, הראשון במה שאני קוראת לו 'סדרת המצבות'", סיפרה ב-2018 בראיון לאיה אליה שהתפרסם בידיעות אחרונות, "הלכתי לקברים שלהם ושמתי אותו שם. ההורים שלי היו ניצולי שואה, ואני הייתי התשובה הניצחת שלהם".
משעול עלתה לישראל כשהייתה בת ארבע והמשפחה התיישבה בגדרה. בראיון לורד לי שהתפרסם בהארץ סיפרה כי מהעלייה לישראל יש לה "זיכרון של חלון עגול של אונייה עם גלים" ופקיד עלייה שעיברת את שמה, "אגי", לחגי. "כל השנים הייתי בתעודת הזהות חגי", היא משחזרת. "כשהתחלתי לקבל זימונים מצה"ל לקורס טיס כי הם חשבו שחגי הוא שם של בן, שיניתי את זה בחזרה לאגי".
על ילדותה סיפרה בראיון לאיה אליה: "באו ההורים שלי, עם ה־20 קילו שהיה מותר להם להביא, היינו במחנה מעבר, גם אותנו ריססו, ובאנו לגדרה שהייתה אז כלום. עד גיל 18 גרתי בחדר אחד עם הוריי. היו להם חיים מאוד קשים אבל הם בנו את עצמם בלי להאשים ובלי לדבר. הייתי הורה של הוריי. לא הייתה להם עברית אז טיפלתי בדואר, בבנק. הייתי תלמידה לא טובה כי לא היה מי שיעזור. לא קיבלו אותי לתיכון עיוני, רצו לשלוח אותי ללמוד תפירה בויצו – חיים של עולה חדשה".
משעול החלה לכתוב כבר בהיותה תלמידת תיכון, לאחר שקיבלה לבת המצווה ספר משיריה של המשוררת רחל. חלפו שנים עד ששיריה התפרסמו והתקבלו. היא למדה באוניברסיטה ספרות, תחילה בבן-גוריון בנגב ואחר כך באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימדה ספרות בתיכון האזורי באר טוביה. "23 שנים הייתי מורה לספרות", סיפרה בראיון לתומר הדר שפורסם ב-2011 בכלכליסט. "עד היום אני לא מבינה איך הייתי מגיעה כל יום בשמונה, בהופעה מתוקתקת, ומלמדת ספרות. אבל אני חושבת שהיתי מורה טובה. אולי לא מורה מגניבה, אבל בהחלט טובה, כי עשיתי את זה מאהבה".
באותו ראיון סיפרה משעול גם על חיבתה למכוניות ספורט: "אני מתה על מכוניות. אני גרה כבר 35 שנה בכפר מרדכי ועברתי הרבה מכוניות - חלקן מהירות וחזקות וחלקן עצובות. היתה לי מאזדה ספורטיבית כזאת עם פנסים שנפתחים באופן אוטומטי ממכסה המנוע, עפעפיים מלאי הבעה, שהלכו ונעצמו ככל שמנועה של המאזדה המסכנה הלך ונחלש אחרי שנים של נהיגה אגרסיבית. זו היתה המכונית האחרונה שלי לפני שקניתי לי את מכונית הספורט [...] זו טויוטה יאריס ספורט 2003 עם שתי דלתות בלבד ומנוע גדול יותר מהדגם הרגיל, עם יותר מ־100 כוחות סוס", הסבירה משעול בידענות. "בתוך כמה שניות אני על 140 קמ"ש, כמובן רק אם הייתי רוצה לנסוע ב־140 קמ"ש".
על הפיכתה למשוררת סיפרה בראיון לורד לי: "ס. יזהר היה חבר מאוד קרוב שלי, והוא תמיד היה אומר לי בפליאה: 'תגידי, איך יכול להיות שנהיית משוררת? איך מגדרה עם ההורים האלה יצאה משוררת?' כי מה? גדלתי להורים שלא דיברו עברית, ולא היה בסביבה שלי שום דבר שקשור לשפה, לספרות, למשוררים. כלום [...] אני חושבת שאם בודקים פסיכולוגיה של משוררים אז תמיד תמצאי שם בילדות איזשהו עלבון או פצע או רצון להוכיח משהו. לי היה מניע פסיכולוגי מאוד ראשוני - הייתי ילדה עולה חדשה, במושבה של הביל"ויים, של ישראלים צברים שורשיים. הם היו האצולה המקומית שייסדה את גדרה, והעולים החדשים היו ליגה ב'. הייתי ילדה שמנמונת עם תלתלים בתקופה שזה לא היה באופנה וכולן החליקו את השיער. היתה לי נידחות כזאת. הייתי תלמידה גרועה, היו לי ציונים לא טובים, חוויתי לעג של מורים. אחר כך, בתיכון, כל הזמן רצו להשאיר אותי כיתה. מצאתי יום אחד את תעודת הבגרות, הכל היה מספיק, מספיק, בלתי מספיק. אני חושבת שזה העלבון שלאורו רציתי להוכיח משהו".
במהלך שנות השבעים של המאה העשרים, הוציאה משעול שלושה קובצי שירה שלא זכו כמעט לתגובה של המבקרים ולהכרה. חדירתה למרכז השירה העברית החלה רק בשנת 1986, כאשר חוקר הספרות, המתרגם והעורך דוד וַיְנפלד, שהיה עורך סדרת השירה בהוצאת כתר ספרים, פרסם את קובץ שיריה הרביעי, יומן מטע. "הספר הזה הכרחי לקוראיה של משעול, שכן בו טמון הזרע שהצמיח את שיריה המאוחרים יותר", כתב יותם ראובני בהארץ עם פרסום המהדורה החדשה של הספר (אבן חושן, 2017).
"ההרגשה הייתה שעולים לרגל", סיפרה משעול בראיון לאיה אליה על תחילת הדרך ועל השתתפותה בפסטיבל מטולה הראשון לשירה. "כל הדרך למטולה הייתה מקושטת דגלים ושלטים. היינו אנחנו - נורית זרחי, אמיר אור, בני שבילי, אפרת מישורי ואני - הפחות חשובים. אלה שמשתכנים בכל מיני מלונות סוג ב'. היינו עוברים ליד מלון ארזים להציץ בנתן זך, רביקוביץ, עמיחי, הלית ישורון ואורי ברנשטיין שותים בירות. הם לא התייחסו אלינו. הייתי בת 50, כבר לא ילדה, לא פרגית, אבל כמשוררת הייתי צעירה. את זך עד אז לא ראיתי בעיניים. הייתי מגדרה".
החל בשנות התשעים של המאה העשרים זכתה משעול לפופולריות הולכת וגוברת גם בקרב מבקרים וגם אצל קוראים מן השורה, ולספריה נתוני מכירות יוצאי דופן כשמדובר בספרי שירה. בספר שכינס מבחר נרחב משיריה בשלושים שנות כתיבתה הראשונות, מבחר וחדשים (הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 2003), הופיע גם מאמרו הארוך מאוד של חוקר הספרות דן מירון, שכותרתו הסיבילה הקומית, ובו קבע בטון הפסקני המאפיין את כתיבתו כי אגי משעול היא "משוררת שעומדת עתה במלוא כוחה, בצהרי היום השירי הגדול שלה... אגי משעול שייכת, ללא ספק, לשושלת המשוררות העבריות הגדולות - רחל בלובשטיין, יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ויונה וולך".
בניגוד למירון, בביקורת הופיעו לאורך השנים גם הסתייגויות מאיכות שירתה של משעול, מהפופולריות שלה בקרב הקהל הרחב וממעמדה בשירה העברית. כך, למשל, בביקורת אד-הומינם גסה על ספרה מה לך נשמונת כתב בהארץ ב-2019, יהודה ויזן, בשפה הבוטה המאפיינת את כתיבתו: "אגי משעול אינה דודה ככל הדודות ואינה חוטאת ככל החוטאים. אגי משעול היא מותג, סוג של מיכל נגרין ספרותית, כלומר מצג שווא וולגרי של תרבותיות ורוחניות פרחונית, מעין ארכי־דודה שאת שיריה תולות הדודות האחרות — כמו גם חלקים נרחבים בבורגנות המשכילה למחצה — על מקרריהן או על לוחות השעם שבמשרדיהן, לא משום שאינן יכולות לכתוב כמותה, אלא ההפך בדיוק — משום שהן מזהות בה את עצמן".
מן הצד השני, דן מירון חתם סדרת מאמרים שפרסם בהארץ ב-2020, ובה התפלמס עם הטוענים כי שירתה של משעול שקועה בעולמה הפרטי, הרגשי, הארוטי ובמשחקי לשון, וממעטת לעסוק בשאלות חברתיות, מגדריות, מעמדיות ופוליטיות, במילים: "ישראל אינה צריכה להמשיך לבייש את עצמה במניעת ההכרה הציבורית במשוררת הפופולרית ביותר שלה. הגיעה העת לעטר את משעול בפרס ישראל. ההווה התרבותי שלנו תובע הכרה ציבורית כזאת בשירה המעלה על נס לא את המגדר כשלעצמו (למרות אופיה הנשי המובהק), לא את פוליטיקת הזהויות, לא את הכיבוש ואת הסכסוך הישראלי־פלסטיני (אף כי משעול כתבה כמה שירים 'חזקים' על עניין זה, שאינו מרכזי בשירתה), אלא את היומיום, את הגבוה והנמוך המצויים והמוכרים אך גם מתגלים בפנים חדשות, את חוטי הקיום הנשזרים זה בזה שתי וערב במהלך חיים חולפים בעצב ובשמחה, באהבה ובשברון לב, זורמים ואינם חדלים משעה לשעה ומרגע לרגע".
על ההצלחה שלה אמרה משעול עצמה כבר ב-2012, בראיון לורד לי שהתפרסם בהארץ: "אני מרגישה שאני צריכה להתנצל קצת. לפעמים, כשרוצים להנמיך, מכנים אותי גם 'פופולרית', כי כששירה נמכרת טוב אז פתאום מרגישים שצריך להסביר את זה איכשהו ולמצוא לכך סיבות. גם נגד לאה גולדברג היו שטענו כי היא פשוטה ולא הגותית מספיק ולאחרונה קראתי גם דעות כאלה על ויסלבה שימבורסקה. אותי זה משמח מאוד שיש לי הרבה קוראים. זה אומר שאני מצליחה בכתיבה להיות אני עד שגם אחרים מוצאים בזה את עצמם".
"בשבילי נגישות ובהירות זה ערך", אמרה באותו ראיון. "אני חושבת שאפשר להגדיר את השירה שלי כוורטיקלית - אני מרגישה שאני משדרת בהרבה תדרים וכל בן אדם קולט את התדר הנכון לפי הנפש שלו. אחד יכול לקלוט את העלילה, אחד יכול להבין את השיר ברמה פילוסופית, אחר ברמה פסיכולוגית. ואפשר להאזין לשפה, שזה הדבר שהכי חשוב לי כי שירה, לא משנה על מה היא, קודם כל היא על אודות השפה. הנושא של השירה זה השפה".
"אין יום שאני לא כותבת", סיפרה באותו ראיון. "כל בוקר, כמו קריאה בסידור, באופן רליגיוזי ממש, כך אני יושבת עם המחברת וכותבת בעט ובנייר [...] אני שייכת כנראה לדור שצריך להרגיש את המגע. לחצוב אותיות בעברית על נייר לבן זה תענוג יוצא דופן. כשהעט נוגע בנייר הלבן זה נורא אינטימי [...] זה תענוג חושי שאני לא יכולה לוותר עליו. לנקד מילים, לשים דגש או חטף סגול, זה כמו הנאה של צייר. רק בשלב הסופי של הכתיבה אני עוברת למחשב".
"חמלה היא המקום הגבוה ביותר שאפשר לכתוב ממנו", אמרה משעול בראיון לגילי איזקוביץ שפורסם בהארץ עם פרסום ספרה ה-17, מה לך נשמונת, בתשובה לשאלה על הטון אוהב האדם וחומל הגוף שכתובים בו שירי הספר. "אפשר לכתוב מתוך זעם, זעם הוא טוב לשירה, כמו מטרונום פנימי. לא כל השירים נכתבים מאותו המקום וחמלה היא הקומה העליונה, המקום הגבוה ביותר. מתחת לחמלה נמצאים הומור עצמי והומור בכלל שהם חשובים מאוד".
בשנת 2004 הועלה מופע תיאטרון מוזיקלי המבוסס על שיריה ואחדים משיריה הולחנו. קורין אלאל הלחינה חמישה שירים של משעול באלבומה פשוט כל כך משנת 2008. שנה לפני כן עלה במסגרת פסטיבל ישראל מופע ובו ביצעו קורין אלאל, אפרת גוש ורונית רולנד לחנים חדשים מאת המוזיקאית אלונה טוראל לשיריה של משעול.
כשהיתה בת 71, אמרה אגי משעול על השיר נשמונת, בראיון לאיה אליה: "אני מדברת שם עם הנשמה שלי ושואלת אותה, 'מה לך יחידה שככה נתקעת במנהרת הזמן, בגוף שגילו אינו גילך'. בדרך של המשוררות - דרך עם ד' גדולה - זו תחנה מרתקת. וקשה. את כבר לא שיכורה מהשירה, מהדימויים, מהחריזה. כשאני מסתכלת על משוררים בגיל הזה, יש איזו חוקיות שחלה כמעט על כולם. התפשטות מקישוטים וחזרה למהות הפשוטה".
בשנת 2018 העבירה משעול את ארכיונה האישי לספרייה הלאומית בירושלים. "כשפנו אלי בבקשה להעביר את הארכיון שלי לספרייה הלאומית בירושלים", סיפרה משעול באתר הספרנים של הספרייה הלאומית, "נבהלתי קצת כי 'ארכיון' נקשר אצלי תמיד עם אנשים שכבר אינם בחיים, אבל מצא חן בעיני שהספרייה פונה גם ליוצרים חיים [...] אף פעם לא חשבתי על החומרים שלי במונחים של ארכיון ופתאום הזדמן לי לעשות סדר בחומרים: מחברות חלום, יומני שירה, התכתבויות ספרותיות, הקלטות, צילומים וכו', חומרים שהסתובבו והעלו אבק בכל מיני מגירות ומחסנים. נאלצתי לעיין בחומרים שמאז נכתבו לא קראתי בהם ושקעתי כולי במסע של 'אלה הם חייך'".
"יש שם למשל התכתבות עם אורי ברנשטיין", סיפרה בראיון לאיה אליה. "הוא לימד בבאר־שבע כתיבה יוצרת, וחבר שלי שישב בסדנה סיפר לי שכל פעם שהיו מזכירים את השם שלי, ברנשטיין היה מתפוצץ. הוא קרא לי פוסטמה, יצא מהכיתה וטרק את הדלת. הוא היה מאוד נפוח. פוסטמה זה לא טעם ספרותי. אני לא חושבת שהוא היה מרשה לעצמו לדבר ככה על משורר. אז כתבתי מכתב למי שהייתה אז הרקטורית, אמרתי שלא ייתכן שמי שמלמד יביע דעות כאלה. הוא כתב לי מכתב התנצלות, אבל לא קיבלתי את ההתנצלות הזו. בשנה שאחרי הוא לא לימד. זה היה מין ניצחון".
היומנים והחומרים האישיים של משעול יהיו גנוזים למשך כמה עשרות שנים, אך הארכיון הכולל את טיוטות כתבי היד וחלק ניכר מההתכתבויות נגיש לציבור הרחב, לסטודנטים/ות ולחוקרים/ות בבניין הספרייה וגם באתר.
שיריה של אגי משעול תורגמו לשפות רבות, והיא הזוכה השביעית בפרס זביגנייב הרברט הבינלאומי לשירה (2019), שנוסד בשנת 2013 ומוענק ליוצרים/ות שכתיבתם/ן נובעת מרעיונות הקרובים ליצירתו של המשורר הפולני. במשעול בחר צוות של שופטים/ות מחמש מדינות: יורי אנדרוקוביץ' מאוקראינה, אדוארד הירש מארצות הברית, מיכאל קרוגר מגרמניה, מרסדס מונמאני מספרד ותומס רוזיצי מפולין. בתגובה להודעה על קבלת הפרס אמרה משעול: "זביגנייב הרברט הוא משורר נערץ עלי, לא מעט בזכות תרגומי המופת של דוד וינפלד. אני אסירת תודה למתרגמים שלי שמזגו את שיריי לכל השפות וגאה שנבחרה משוררת ישראלית".
משעול היא משוררת עטורת פרסים וכיבודים: פרס היצירה לסופרים עבריים (1995), פרס קוגל (2000), פרס יהודה עמיחי לשירה (הראשון שהוענק, 2002), פרס ניומן (2018), פרס LericiPea לשנת 2014, וכאמור – פרס זביגנייב הרברט לשירה (2019). בשנת 2021-2020 נבחרה להיות סופר אורח/משוררת הבית של המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים.
משעול מתגוררת כיום במושב כפר מרדכי עם בעלה גיורא משעול ולא מעט חתולים ("בעלי חיים זאת השריטה שלי", סיפרה בראיון לורד לי. "זה ככה מגיל קטן. אני ממש מרגישה אותם ומבינה את שפת גופם"). לא הרחק מהם גרים בתה, הזמרת-יוצרת מאיה משעול, בנה, אורי משעול, יזם בתחום ההיי-טק והחינוך, מתרגם ומוזיקאי, נכדיה ונכדותיה.
