הזדמנות מיוחדת לצלול למוחו המבריק ולעולמו הצבעוני המרתק של הבמאי הנהדר פדרו אלמודובר ביצירה אישית ביותר, מעוררת השראה: דיוקן עצמי המחולק ל-12 סיפורים מקוריים מאין כמותם, עשירים בהבחנות מקוריות, הומור ודמיון משתולל, החושפים את תשוקתו לכתיבה, ואת האובססיות האינטימיות שמלוות אותו מאז ומתמיד. "אוטוביוגרפיה מקוטעת, חלקית וחידתית מעט", מכנה אלמודובר את הספר.
סיפורי החלום האחרון – בהם סיפור אישי שאלמודובר כתב על מות אמו, סיפור על במאית המחפשת משככי כאבים במהלך סוף שבוע ארוך, סיפור שהיה הבסיס הראשוני לסרטו "חינוך רע", מעשייה גותית, ועוד ועוד – ממוקמים בתקופות שונות, מסוף שנות השישים של המאה העשרים ועד היום, ובכולם ניכרים הנושאים המניעים את יצירתו של אלמודובר: השנים האפלות בבית הספר, החיוניות של ההומור, ההתפתחות כאמן, תלאות התהילה והשפעת הבדיון על החיים.
מתוך ההקדמה:
יותר מפעם אחת הציעו לי לכתוב אוטוביוגרפיה, ותמיד סירבתי. הציעו לי גם שמישהו אחר יכתוב אותה, אבל הרעיון של ספר שכולו עוסק בי כאדם עדיין מעורר בי מעין אלרגיה. מעולם לא כתבתי יומן, וכשניסיתי לא כתבתי יותר משני עמודים. ובכל זאת, הספר הזה הוא הסתירה הראשונה שלי. הוא דומה יותר מכול לאוטוביוגרפיה מקוטעת, חלקית וחידתית מעט. עם זאת, אני מאמין שהוא יעניק לקוראים מידע רב ככל האפשר עלי כקולנוען, כמספר (כסופר), ועל הדרך שבה חיי גורמים לדברים שונים להתערבב זה בזה. אבל יש עוד סתירות במה שכתבתי עכשיו: מעולם לא הצלחתי לכתוב יומן, ובכל זאת מופיעים כאן ארבעה טקסטים שמוכיחים את ההפך: הטקסט שעוסק במות אמי, הטקסט על הביקור שלי אצל צ'אבֶלָה בטֶפּוֹסטלאן, כרוניקה של יום ריק ו"רומן רע". ארבעת הטקסטים האלה לוכדים את חיי האישיים בעת התרחשותם, ללא שום מרחק. אוסף הסיפורים האלה (אני מכנה את הכול סיפור, אני לא מבחין בין סוגות) מראה את הקשר ההדוק בין מה שאני כותב לבין מה שאני מצלם ומה שאני חי.
